גוטליב,

 

הזיכרון הראשון שיש לי ממך הוא ביום שני, החמישי בדצמבר, 2011 – היום הראשון שלנו בפלוגה ה'.

היום הזה היה מבלבל ומרגש לכולם, אחרי המיונים, הגיבושים, ההמתנה הציפייה, ציוותו אותנו יחד והפגיש בינינו הגורל והחליט שנהיה יחד לשלוש השנים הקרובות.

אנחנו היינו מאחורי הפלוגה, היינו צריכים לשפצר לולאות לרצועה של הנשק. אני מעולם לא קשרתי או שרפתי מיתר ואתה נראה לי כל כך מקצוען, שולף ביעילות את הלדרמן שכבר מחובר לחגורה שלך, כאילו זו כבר הפעם השנייה שאתה בטירונות. ביקשתי את עזרתך בביישנות משהו, ואתה עזרת במקצועיות ויהירות כזו שגרמה לי להרגיש לא בנוח עם עצמי.

 

לא דמיינתי, לא יכולתי לדמיין שזה שאתה כל כך טוב בדבר מסויים ממני זה בעצם לטובתי. וכל אחד בצוות שמוכשר במשהו זה יועיל ויעזור לכולנו. לקח זמן לעשות את ההבדלה בין חיי הבוחן של הגיבושים לחיים החדשים של "צוות", משפחה.

 

אין דבר שיסמל מבחינתי יותר טוב מהזיכרון האחרון שלי ממך – אני שוכב על הגב, בקומה השנייה של בית מגורים עזתי, רק 4 מטרים מהחלון שממנו ממש דקות קודם לכן עמד מחבל שכיוון על שנינו נשק, ירה ופספס. אתה היית הכי קרוב אלי שיש, הדם שלי מרוח לך על כל החולצה ואתה מחזיק בידיים אדומות את הרגל המדממת שלי, וברוגע ושלווה מחייך אלי "יהיה בסדר". אני מסתכל עליך ורואה את האטמים באזניים שלך, ונזכר שלפני 5 דק ביקשת ממני אותם בשביל השמירה כי קולות הנפץ מכאיבים לך. אני מסתכל על הרגל שלי ונזכר שאת הגרב שאתה הורדת לי ממנה בשביל שחזות יוכל לחבוש אותי אתה הבאת לי, מהספיירים הרבים שהיו לך. אין שלי ואין שלך, יש את של שנינו ואת של הצוות.. ככה היום אני מבין את זה, את התהליך שעברנו. אני מלהיות סיון מאבן יהודה ואתה מלהיות מתן מראשון הפכנו להיות אחים יחד עם עוד אחים למשפחה בצוות במגלן.

 

יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב לך או עליך אבל זה יוצא לי מבולגן ולא ברור.

כמה אכזרי זה שאנחנו יכולים להבין כמה חסר לנו משהו רק אחרי שמאבדים אותו. אחי, אני מתגעגע אליך וחסר אותך כל יום, מתגעגע לחיוך המרגיע, החצי זדוני והכל כך גוטליבי שלך.

חוץ ממך איבדנו עוד שני אחים, ניניו ואלגרה. שלושתכם מסמלים עבורי את התכונות הכי חשובות בלוחם בצוות שלנו, הכי מהיר, הכי חזק, ואתה אחי שהיית הכי חבר!

 

אנשים בצוות חולמים סיוטים, אומרים שאתה מופיע הרבה בחלומות. אני לא מייחס לחלומות כאל סיוטים, זו הנחמה הקטנה שלי, אני כמעט כל לילה רואה ופוגש אותך. חי, נושם וכל כך יפה. מספר שלך, לא כל כך נורא כמו שאנחנו חושבים... כל כך מתאים לך, למצוא את הכייף והשלווה בכל מקום.

 

המשפחה המדהימה שלך ולילו שכל כך אהבת הם עכשיו חלק מאיתנו, משלימים מעט מהחלק החסר שאתה השארת. פתאום אני מגלה כמה ממך נשאר אצלנו.. כולנו פתאום מקשיבים לשטויות שיש לאביב להגיד לזמרים בינוניים בטלוויזיה, כולנו מלטפים את המקציף, כולנו אוהבים את משקה האלים, ומשקיעים יותר בשקשוקה של הבוקר בזכותך. בלי לשים לב, יש בנו כל כך הרבה ממך, ובך כנראה שגם מאיתנו.. לכן זה כל כך כואב.

 

מאותו יום מיוחד, ב5 לדצמבר 2011, כל מה שלימדו אותנו זה לשמור אחד על השני.. במשך שנתיים ו9 חודשים הצלחנו, ופעם אחת נכשלנו. סליחה אחי על הפעם הזו, ותודה לך על כל שאר הפעמים.

הרגל שלי עכשיו בסדר, כל מה שנשאר זו צלקת מגעילה ברגל שמסמלת את הצלקת המגעילה בלב. אני שמח על הצלקת שנשארה.. היא מזכירה לי כל יום את הקעקוע המכוער שהיה לך ברגל באותו מקום, כל יום אני חושב על הדרקון המוזר הזה שראיתי בכל הרבה מקומות, סיטואציות, בטוב, ברע, בחום בקור..

 

תישאר בליבי לעד,

סיון רון