גוטליב אני כותב לך כאן אחרי שנתיים וחצי של הכרות.
אני זוכר בטירונות שהמפקדים הבינו שיש לך ידי זהב ואתה פדנט באופן קיצוני ומסודר כמו חייל גרמני.

הם קבעו שרק אתה נוגע בשפצורים הצוותיים והושיבו אותך חצי יום בחדר עם מצית ואנחנו הצוות

כמו פס ייצור הבאנו ולקחנו את הציוד.

​

הייחוד שלך היה ברגעי הכיף בין הפעילויות המבצעיות והאימונים. היית יוצר סביבך אווירה של רוגע וכיף.

גם בימים הכי עמוסים שעברנו ידעת למצוא את אותן חמש דקות של קפה ולקבץ את רובנו סביבו וסביבך.

מהרגע הראשון ניסית להסביר כמה חשוב שנהיה חברים. לא הפסקת להעלות את זה בכל הזדמנות

ובדיעבד גוטליב, הצלחת- נהיינו משפחה.

היית בישבלי דוגמא לאיך הולכים  אחרי החלומות ומחפשים את הכיף שבחיים.
היית אדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה והסתדרת איפה שלא היית.

הדבר האחרון שאני זוכר ממך גוטליב הוא שסיפרת שבכית שחשבת על הבית כשהיינו בתוך עזה. בכל פעם שדיברת על משפחה וחברים הפנים של זרחו.. כזה היית גבר אמיתי וחזק שלא פוחד לחשוף צדדים רגישים.

 היית חבר אמיתי. כזה שנפגשים איתו בראשון בבוקר ויודעים שהוא שמח לראות אותך, כזה ששואל מה שלומך מתוך עניין אמיתי, ומקשיב לכל מילה, כזה שבאמת עושה לו טוב לדעת שנהנית בסופ"ש, כזה שמרגישים בחסרונו כל רגע ורגע.
אני מתגעגע אליך מאוד והאמת שעוד לא תופס שלא נשב על קפה שחור ברגוע שוב...

שקד