גוטליב,

 

שלושה חודשים עברו מאז לכתך, חודשיים מאז עמדתי מעל קברך וקראתי לך מכתב.

התחושות אינן השתנו בהרבה. הגעגוע גובר, ההשלמה עם כך שאינך כאן עוד ושגם לא תהיה קשה מאוד. החיים נמשכים, הצוות כבר יצא לחופשת השחרור, אך אתה לא כאן.

 

כמו שכתבתי לך אז, אתה ממשיך להופיע בכל מקום. גוטליב זה בכל מקום, בכל דבר קטן.

אני נזכר בך בלי סוף, לפעמים נהנה מזה ולפעמים פחות.

 

בחודש האחרון משפחתך הגיעה לסיור בג'וליס. לאחר הסיור שערכנו להם הורייך ביקשו מאיתנו להצטלם לסרט שהם מכינים לזכרך. ישבנו כל הצוות בזולה של הוילה וכל אחד סיפר בתורו על זכרון ממך. אני מצאתי לנכון לספר שני סיפורים, האחד הארוך והשני קצר.

 

הסיפור הראשון היה על ניווט הבדד ברוחמה שבו נענשו שנינו.

נפגשנו במקרה ואמרת לי שאינך יודע את הדרך. ביקשת עזרה. אני אמרתי לך לעקוב אחריי.

לא שמנו לב המפק"צ שלנו נמצא בקרבת מקום ושומע אותנו.
שנינו נענשנו בשבת על כך שעזרתי לך בניווט בדד.
כעסתי מאוד על העונש ולך לא היה נעים שכביכול נענשתי בגללך. הלכת לדבר עם המפקד וביקשת ממנו שיוותר לי ויעניש רק אותך. הוא סירב ואתה אמרת לי שהיית מוכן לסגור עוד שבת בשביל שיוותרו לי על העונש. האמת היא שכלל לא כעסתי עלייך. עשית את מה שכולם עושים ואת מה שעשיתי בעצמי מספר פעמים, ובחוסר מזל נתפסנו על חם. ובכלל, איך אפשר לכעוס על אח וחבר שכמוך!? אך בכל זאת, לאורך כל השירות נהנהתי להזכיר לך את הסיפור הזה ולצחוק עלייך שאתה חייב לי שבת.

 

הסיפור השני קרה יומיים לפני שנהרגת. יצאנו מעזה ליומיים בשדה אברהם ולי הייתה יום הולדת. קמנו בבוקר של יום שני ואחד החברים מהצוות נזכר שיש לי יום הולדת. הוא אמר לי מזל טוב ובעקבותיו גם כל חברי הצוות. רק אתה, שישבת בינהם, והיית באמצע גלגול סיגריה, עזבת הכל וקמת, ניגשת אליי, נתת לי חיבוק גדול ואמרת לי "לא כל יום יום הולדת שונשי, מזל טוב אחשלי!"

סיפור קטן זה נחקק כה חזק בזכרוני מכיוון שהוא מראה בעיני איזה חבר היית, כמה ערך החברות היה חשוב לך, ואיך שחברים היו אצלך לפני הכל!

 

בקיצור אחשלי, הגעגועים אלייך גדולים מאוד. היית אחד החברים הכי טובים שלי בצוות. אני אוהב אותך אהבת אמת. אתה חסר נורא, בכל רגע ובכל מקום. בן אדם מדהים, ולפני זה – חבר מדהים!

 

אוהב אותך ומתגעגע,

שון.