גוטליב,
עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים "
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.
מכתב לגוטליב.
אני כבר יומיים חושב מה אני צריך לכתוב. האמת שזו כבר הפעם השנייה שאני כותב לך. זה לא נהיה קל יותר. האמת היא שיותר נכון לומר, שזה לא נהיה ברור יותר. איך אני אמור לכתוב מכתב שאין לו כתובת?
מאז שנלקחתם מאיתנו, נכנסנו לעולם של שאלות ללא תשובות. שעם הזמן התשובות לא מגיעות אבל השאלות רק מתרבות. שאלות כמו מה אמורים לעשות עכשיו? ויותר גרוע, מה נעשה בהמשך כשכל אחד ילך לדרכו? מה נגיד לשמוליק ורוחמה? ולניצן ועומר? אני פשוט חושב על זה ומרגיש אבוד. אני רואה את המשפחות שלכם והלב נקרע. בא לי רק לגשת ולעשות הכל כדי לפצות אותם. אבל אין לי איך. זה הדבר שהכי נורא, התסכול הזה וחוסר האונים. אני רוצה רק להושיט את היד ולתת להם את מה שכולנו מחפשים, משהו שכולנו איבדנו. אבל אתה מחוץ להישג ידי. מה אפשר לעשות? כנראה שכלום. ואותנו, אנשים כמוני וכמוך, וכמו האחים שלנו לצוות, אנשי המעשה, אין דבר מתסכל מזה.
נכנסו גם לעולם של אובדנים. אבדנו את מי שהיינו. היינו נאיביים וחשבנו שהכל יעבור חלק ובשלום. שנדלג על התקופה השולית הזאת בחיי הצוות שלנו בצבא וכבר חשבנו על שימור הגחלת בהמשך החיים. חשבנו שנתעסק בטיולים משותפים ועל איך שתוביל אותנו ברחובות אמסטרדם. במקום זה רוב הזמן המחשבות שלי עסוקות באיך לא נשכח אתכם. באיך לא תהיו עוד שם ביום הזיכרון, בעוד חיילים שיש לכבודם אירועים שונים שאף אחד מהמשתתפים לא יודע מי זה החייל הזה, האדם הזה שלכבודו רצים, שלכבודו עומדים בדקה דומייה. עוד שאלות. והמחסור בתשובות מתרבה.
כשאמרו לי שצריך לכתוב לכל אחד מכם מכתב, בדיוק ראיתי סרט שאני אוהב. אחרי מסע ארוך ומפרך מצליח גיבור הסרט להשלים את המשימה שלו, ולחזור הביתה עם חברו הטוב שהלך איתו ושמר עליו לאורך כל הדרך. אבל למרות זאת עליו לעלות על ספינה אל הרחק מביתם ולא לשוב. והוא אומר לחברו: "לא תוכל תמיד להיקרע לשניים, עליך להיעשות אחד ולהיות שלם, לשנים רבות. יש לך הרבה לעשות, והרבה להיות" אבל איך נוכל להיות שלמים ולהמשיך הלאה? הרי השארנו כל כך הרבה מאחור.
אין לי מה לומר גוטליב. ידענו עליות ומורדות אני ואתה. אני מוצא נחמה בכך שסיימנו בעלייה גדולה. אני חושב עליך, עליכם, המון. כל לילה כשאני עם המחשבות שלי במיטה אתם באים לביקור, לפעמים הביקור קצר ולפעמים ארוך. לפעמים הוא ממשיך גם אחרי שאני נרדם. מצד אחד העולם ממשיך להתקדם והחיים לא עוצרים כמו ששמעתי יותר מדי בתקופה הזאת. כרגע התחושה היא שאנחנו ממשיכים להתקדם קדימה אבל עם הפנים לאחור, מסתכלים עליכם מתרחקים מאיתנו. אתה השפעת ומשפיע עליי המון. אף פעם לא אמרתי לך את זה. אבל כנראה שאתה האדם שהשפיע עליי הכי הרבה בתקופה שלנו ביחד עם הצוות. אני לא אומר את זה סתם כי אתה איננו. באחד המסעות הראשונים בטירונות הכיתה שלך התפרקה וחצי ממנה ובו אתה, הצטרפתם לכיתה שלי. עשיתם שם את רוב העבודה, ובשיחת צוות בסוף אותו שבוע אמרת דברים מאוד נוקבים בכל מה שקשור בחברות ובעזרה, ציינת שמות של מספר אנשים, אני לא הייתי ביניהם, אבל ידעתי שהם נכונים גם לגביי. לא היית יכול להיות מדויק יותר. זה היה רגע ששינה אותי מקצה לקצה ואני אסיר תודה לך עליו לנצח.
כשאני חושב עליך אני רואה תמונה שלך במעין חצי פרופיל, כמובן עם החיוך התמידי ועם הבלורית המוזהבת.
"אם נותנים את הלב למישהו והוא הולך מאיתנו, האם הוא לוקח אותו איתו? האם אנחנו מבלים את שארית הנצח עם חור בתוכנו שאי אפשר למלא?"
השארת בצוות עשרים וארבעה חורים, שכנראה גם לא יתמלאו. אבל השארת גם דרך. דרך של אהבה ושלום. דרך של חברות ורצון טוב. דרך של צחוק ושמחה ובהם לבבותינו עלו על גדותיהם. ושוב אני אסיר תודה לך לנצח.
"והיה אם יופיע שם ילד אחד
שפניו שוחקות ושיער לו זהב,
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד
ולטפו את אבק המדבר מעיניו."
מה עוד יש להגיד לך, נסיך עם בלורית מזהב?
הגעגועים יתגברו, אבל גם האהבה אליכם. כמו שאכלנו ושתינו ונרדמנו וצחקנו ולחמנו וכאבנו. גם להתגעגע ולאהוב, נמשיך ביחד.
אוהב אותך ולא מפסיק להתגעגע, רון (קוצ') מרדכי
ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים..."
מאז המלחמה, השירים מקבלים אצלי משמעות שונה. המילים מדויקות ופוגעות בדיוק במקומות הכואבים.
"ילד של החיים" זה מה שהיית בשבילי, ידעת לחיות את החיים בצורה מעוררת הערצה, לדעת להתענג מהדברים הקטנים ופשוטים של היום יום. הריח של הקפה בבוקר, הריח הנהדר של השמפו שאהבת, השלמות של הסיגריה שגלגלת,רעש המנוע של הג'יפ,השקשוקה המדהימה שהכנת.. ידעת לעצור את הזמן ולחיות את הנאות הקטנות האלה שרוב האנשים בכלל לא שמים אליהם לב, ואני עומד בצד בסיטואציות האלה ומקנא בך ומעריץ אותך על זה.
שלושה חודשים כבר עברו, אני מתחיל להבין שהחלל שהשארת כנראה לא יתמלא אף פעם. בטוח אני שהיית גאה לראות את החיבור המיוחד שנוצר לצוות עם המשפחה המדהימה שלך. משפחה כל כך חמה ומחבקת, שמסבירה הרבה מאיפה הבאת את האופי המיוחד הזה.
אם הייתה לי אפשרות, הייתי רוצה לחזור רק לרגע אחד למלחמה ההיא. ישבנו באיזה בית אני ואתה שוכבים אחד ליד השני מנסים להירדם קצת לנוח ולא מצליחים. התחלנו לדבר על החברות שלנו אני על עפרי אתה על לי, על הגעגועים ומה נעשה כשנצא מפה. ואז החלטת להראות לי איך אתה ולי הולכים לישון, אני הייתי אתה ואתה היית לילוש , התחבקנו ופשוט נרדמנו מחובקים. רק לחזור שוב לכמה דקות לרגע הזה, רק כמה דקות קטנות של חיבוק ממך.
נוהגים בהספדים לתאר מי היית ומה היית,אני אשאיר את ההספדים לאחרים, אני מרגיש שהמילים קטנות מידי, ושמי שלא מכיר פשוט לעולם לא יכול להבין מי היית באמת.
יש בי רצון לשמור את הצער והאבל לעצמי, לכן נורא מתקשה לכתוב, ועוד יותר קשה התחושה שיש מישהו שעומד לקרוא את זה ואני משתף אותו בעצב הפרטי שלי.
הגרון כבר חנוק וכנראה אחרי המכתב הזה אצטרך עוד כמה ימים טובים של הדחקה.
אסיים בזה שאני פשוט מתגעגע אלייך חבר שלי, אח שלי.
אוהב אותך תמיד עד אינסוף,גילי.