אני כותב לך מהמזרח הרחוק אח יקר
לא עובר יום בלי שאני חושב עליכם, מבטיח.
אבל עלייך במיוחד.
כי כל מקום שאני רואה וכל נוף חדש גורם לי לחשוב עלייך כי אתה שייך לפה, היית מאושר להיות כאן.
היית צריך לראות את כל זה אחי.
היית צריך לראות את הפסגות של נפאל
והיית צריך לשבת פה באגם שמשקיף עליהם.
לשכב על ערסל עם סיגריה בפה ולדבר עם החברה הישראלים שבורחים לפה. לדבר על החיים,
ואיך שהוא להגיע למה שהיה בעזה. ואז לשתוק.
כי זה חרא נושא לדבר עליו
וכי לא רוצים להיזכר.
וככה אני עושה, שמדברים על עזה אני שותק. כי אני לא רוצה לספר שנהרגו לי שלושה חברים.
אתה יודע, זה סוג של הספד. המכתב הזה.
וזה נראה לי הזוי.
הזוי שאני כותב לך הספד, במקום לצלם לך תמונה שלי עם ג'וינט בגודל של הר, ולכתוב לך שתקנה כרטיס ביום שאתה משתחרר.
וזה היה אמור להיות עוד כמה שבועות.
אבל אני עדיין כותב לך.
עדיין זה קרה וגם כשאני כל כך רחוק זה צובט אותי בכל שריר בגוף.
אני רוצה לספר לך שהכרתי את המשפחה שלך, ואני בטוח שהיית גאה בהם.
אתה יודע, אנחנו עברנו בשלוש לוויות, ושלוש שבעות.
נדחקנו אל תוך חיים של שלוש משפחות ברגע אחד.
והמשפחה שלך הייתה בדיוק מה שהיית מצפה מהם.
הם היו מאוחדים. מאוחדים סביבך, וכל כך מאוחדים סביב הרעיון שלא מורידים את הראש,
כי זה לא מה שהיית רוצה.
וכל פעם שראיתי את זה, כל פעם שאנחנו שאבנו מהם כח, כל פעם שראיתי את אמא שלך דואגת לנו. מנסה לנחם את יואל שיושב לידה ולא יכול לעצור את הדמעות.
כל פעם כזאת, יכולתי לראות אותך מלמעלה- גאה בהם.
אני יכול לדבר שעות על כמה אתה חסר בעולם הזה
וכמה היית מצליח להפיק ממנו- בטוח יותר ממני.
אני יכול למלא עמודים שלמים בתיאורים של נופים שלא תזכה לחקוק בדמיונך.
אני גם יכול לעבור על שמות האנשים שחייהם התפרקו אחרי המבצע- בגלל שכבר לא לקחת בהם חלק.
אבל כל המחוות האלו
כל סטיקר שיניחו
כל תמונה של החולצה שלכם על פני כדור הארץ הזה
וכל המירוצים והאנדרטאות
לא יחזירו את הגלגל לאחור.
ואנחנו נשארים כאן, כדי להתמודד עם המציאות הזאת וזה כל מה שביכולתנו לעשות.
אני לא יכול לזכור אותך לנצח. כי אני לא אחיה עד אז.
אבל אני מבטיח שאזכור אותך עד נצחי שלי.
אופיר