גוטליב,

 

עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים "
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ 
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם 
מבלי לראות את הדברים כמו שהם. 

ילדים קטנים, ילדים גדולים, 
ילדים טובים וילדים רעים 
את יודעת אמא, 
כולנו ילדים של החיים..."

 

מאז המלחמה, השירים מקבלים אצלי משמעות שונה. המילים מדויקות ופוגעות בדיוק במקומות הכואבים.

"ילד של החיים" זה מה שהיית בשבילי, ידעת לחיות את החיים בצורה מעוררת הערצה, לדעת להתענג מהדברים הקטנים ופשוטים של היום יום. הריח של הקפה בבוקר, הריח הנהדר של השמפו שאהבת, השלמות של הסיגריה שגלגלת,רעש המנוע של הג'יפ,השקשוקה המדהימה שהכנת.. ידעת לעצור את הזמן ולחיות את הנאות הקטנות האלה שרוב האנשים בכלל לא שמים אליהם לב, ואני עומד בצד בסיטואציות האלה ומקנא בך ומעריץ אותך על זה.

שלושה חודשים כבר עברו, אני מתחיל להבין שהחלל שהשארת כנראה לא יתמלא אף פעם. בטוח אני שהיית גאה לראות את החיבור המיוחד שנוצר לצוות עם המשפחה המדהימה שלך. משפחה כל כך חמה ומחבקת, שמסבירה הרבה מאיפה הבאת את האופי המיוחד הזה.

אם הייתה לי אפשרות, הייתי רוצה לחזור רק לרגע אחד למלחמה ההיא. ישבנו באיזה בית אני ואתה שוכבים אחד ליד השני מנסים להירדם קצת לנוח ולא מצליחים. התחלנו לדבר על החברות שלנו אני על עפרי אתה על לי, על הגעגועים ומה נעשה כשנצא מפה. ואז החלטת להראות לי איך אתה ולי הולכים לישון, אני הייתי אתה ואתה היית לילוש , התחבקנו ופשוט נרדמנו מחובקים. רק לחזור שוב לכמה דקות לרגע הזה, רק כמה דקות קטנות של חיבוק ממך.

נוהגים בהספדים לתאר מי היית ומה היית,אני אשאיר את ההספדים לאחרים, אני מרגיש שהמילים קטנות מידי, ושמי שלא מכיר פשוט לעולם לא יכול להבין מי היית באמת.

יש בי רצון לשמור את הצער והאבל לעצמי, לכן נורא מתקשה לכתוב, ועוד יותר קשה התחושה שיש מישהו שעומד לקרוא את זה ואני משתף אותו בעצב הפרטי שלי.

הגרון כבר חנוק וכנראה אחרי המכתב הזה אצטרך עוד כמה ימים טובים של הדחקה.

אסיים בזה שאני פשוט מתגעגע אלייך חבר שלי, אח שלי.

אוהב אותך תמיד עד אינסוף,גילי.